חשוב, אבל פחות

מעמד משחק הריצה נמצא בשפל היסטורי. המוסרים והתופסים שולטים בליגה יותר מבכל תקופה אחרת. המספרים של הקווטרבקים, בבוקס סקור ובבנק, ממשיכים לעלות ולעלות, ומאחור נשאר משחק הריצה הפיזי והעוצמתי שכולנו כל כך למדנו לאהוב. והכי מצער? לא משנה באיזו נקודה בזמן תקראו את הפסקה הזו, אם זה יהיה 30 שנה אחורה או 30 שנה קדימה, היא תהיה נכונה באותה מידה בדיוק.

בתחילת דרכה של הליגה, שחוגגת השנה 100, המסירה הייתה בגדר גימיק. טריק פליי. שרידיו של הראגבי עדיין היו מושרשים בו עמוק. עם הזמן התפתח תפקיד הקווטרבק המודרני. עשור או שניים לאחר מכן הגיע סיד גילמן, שמצא דרך להשתמש ביותר מהמגרש ולרווח את ההגנה באמצעות המסירה הארוכה. בעוד גילמן מתח את ההגנה לעומק, אחד מתלמידיו ביל וולש סובב את הליגה על צירה כאשר חיפש למתוח את ההגנות גם לרוחב. מקבילו של וולש בצידה הדרומי של קליפורניה, דון קורייל, החל בין היתר להשתמש ביותר שחקנים כדי לתקוף את אותם שטחים.

מסלולים חדשים לרסיברים, קונספטי מסירה חדשים לגמרי, שליחת תופסים ל"פרי-סנאפ מושן", פיתוח יכולות התפיסה של טייט אנדים ורצים. כן, גם חוקים חדשים, שנועדו להגן על התופסים והמוסרים. כל אלו היו מהפכות, קטנות כגדולות, רחבות כנקודתיות, ששינו לחלוטין את משחק הפוטבול. כולן היוו דרכים ליצור שטחים על המגרש, ולתקוף אותם. וכן, כולן התבססו על דרך אחת להניע את הכדור קדימה.

בעוד משחק המסירה התפתח והמשיך לייצר ולנצל שטח פנוי על המגרש, משחק הריצה נשאר, מטבעו, מוגבל בהיבט הזה. כמובן, למשחק הריצה ישנם יתרונות מובהקים, ואני מבטיח להגיע גם אליהם. אבל לדעתי, זו הדרך הטובה ביותר להסביר את העדיפות הברורה של משחק המסירה על האלטרנטיבה. מסירת הכדור קדימה מאפשרת לתקוף הרבה יותר דשא מאשר העברתו לרץ, מהלך שמשתמש בפיסת שטח מאוד קטנה ומוגבלת אליה גם מצטופפים כל 22 השחקנים על המגרש. מכאן אפשר גם לסתור בקלות את טיעון האיזון – קבוצה שתוקפת (יחסית) כל כך מעט שטח בחצי מהמהלכים שלה היא לא קבוצה מאוזנת.

גרף שמציג את הקורלציה (החזקה למדי) בין אפקטיביות של קווטרבק לאחוז הניצחונות שלו. כמובן, EPA של קווטרבק אומר יותר על התקפת המסירה ממנה היה חלק. וכמובן, זו בדיוק הנקודה. מצד שני, לחיצה כאן תראה בין היתר, שקבוצות עם EPA ריצה גבוה יותר ו-EPA מסירה נמוך יותר מיריבתן מנצחות כ-13% מהמשחקים שלהן.

מה אומרים המספרים?

ובכן, אפשר להתחיל עם הנתון הפשוט ביותר – יארדים לניסיון. הרץ שמוביל את טבלת היארדים לניסיון בקריירה הוא מריון מוטלי. הוא שיחק בקליבלנד בשנות הארבעים והחמישים, ולמעשה היה הגרסה המוקדמת של פולבק (בניגוד לרץ המודרני, שנקרא האף-באק). הממוצע שלו היה 5.7 יארדים לניסיון.

לא פחות מ-122 קווטרבקים במהלך ההיסטוריה רשמו יותר יארדים נטו למסירה (ממוצע יארדים למסירה שלוקח בחשבון גם סאקים) מהרץ שהשיג הכי הרבה יארדים לניסיון אי פעם. כמובן, זו רק דרך אחת להציג זאת – גם בהתחשב באופציה לאי השלמה ואפילו לסאק, מסירה ממוצעת משיגה יותר יארדים מריצה ממוצעת.

בואו נעזוב רגע את ההיסטוריה וניגש לשנת 2018. בכל זאת, אמנם מדובר בשנה אחת, אבל היא מייצגת בצורה טובה את הפוטבול שמשוחק ממש בימינו ב-NFL. העונה האחרונה הייתה שוברת שיאים בהרבה מובנים התקפיים – אחוזי השלמה, יארדים למהלך, אחוזי ט"ד וחטיפות, ואפילו ניסיונות המרה ל-2 נקודות ובדאון רביעי. אך נתון מעניין נוסף מהעונה שחלפה מראה מגמה מעניינת נוספת: אף קבוצה בליגה, אפילו אלה עם ג'וש רוזן ובלייק בורטלס ואולי למעט קרוליינה, לא הייתה יעילה בריצה כפי שהייתה במסירה, בהתבסס על מדד היעילות EPA.

רק הפנתרים מגרדים את הגבול.

אוקיי, אז מסירה היא יותר יעילה..

כאמור, הנתונים שהצגתי לעיל בעיקר מספרים מה שכבר ידוע. גם ב-NFL הבינו מזמן שמסירה מקדמת את הכדור הרבה יותר מריצה. אז מדוע בכל זאת מריצים את הכדור?

האמונה הרווחת ביותר היא שמשחק הריצה פותח את משחק המסירה. הוא מצופף את ההגנות לכיוון קו ההתנגשות, מה שמשאיר שטח מאחוריהן למסור אליו; הוא מעייף ומתיש את שחקני ההגנה, וריצות קצרות הופכות לריצות ארוכות יותר במהלך המשחק; הוא מקשה על הפאס ראש של היריבה, שלא באמת בטוח מתי הוא יהיה רלוונטי; ומשחק ריצה איכותי (או תדיר, תלוי את מי שואלים) יגרום להגנות לכבד אותו יותר וליפול להטעיית הפליי-אקשן יותר בקלות.

נתעכב לרגע על הפליי-אקשן. אם תשאלו כל מאמן או שחקן פוטבול בכל רמה, תקבלו תשובה דומה בכללותה – הליינבאקרים מאומנים לעצור קודם כל את הריצה ולתפוס את החורים שלהם כשהם רואים את החסימות לריצה ואת הקווטרבק מתכונן להשאיר את הכדור לרץ שלו. למעשה, משחק הפליי-אקשן בא לנצל בדיוק את זה. משמע, איכות הרץ או משחק הריצה שעומד ממול לא באמת אמורה להשפיע על התגובה של הקו השני למה שקורה בבקפילד – הליינבאקרים, ככלל, מתוכנתים להגיב לריצה בכל מקרה.

פוטבול אאוטסיידרס ודומיהם נכנסו עמוק לנושא הזה בשנה וקצת האחרונות. הקישור כאן מציג בדיקות של הקשר בין תכיפות ויעילות משחק ריצה ליעילות בפליי אקשן, לא רק ברמת הקבוצה או ברמת הליגה, אלא גם ברמת המשחק והמהלך. לחיצה כאן תוביל לאוסף של בדיקות נוספות שנעשו ברחבי האינטרנט בניסיון לא מאוד מוצלח למצוא קשר בין הטענות הנשמעות באופן תכוף בעולם הפוטבול, לבין המציאות.

משאיר בחירת סיבוב ראשון על הספסל

סבבה. אבל מה עם הרצים?

רק בעונה שעברה זכינו לראות תופעה מעניינת בשיא תפארתה. פיטסבורג החליפה את לביון בל השובת באמצעות שחקן שנבחר בסיבוב השלישי; קנזס סיטי החליפה את קארים האנט, שחקן שבעצמו נבחר בסיבוב השלישי, באמצעות רץ שלא נבחר בדראפט 2014; הצ'ארג'רס הצליחו לשרוד באופן מכובד עם אוסטין אקלר וג'סטין ג'קסון בבקפילד שלהם, וצפויים להמשיך לעשות זאת העונה; סיאטל ובולטימור, שהובילו את הליגה ביארדים על הקרקע בשנה שעברה, עשו זאת עם רצים מובילים שנבחרו בסיבוב השביעי וה"שמיני" של הדראפט – סיאטל אף הגדילה לעשות והשאירה על הספסל את הרץ שבחרה בסיבוב הראשון; אפילו הראמס החליפו בהצלחה יתרה את טוד גרלי הפצוע בסי. ג'יי אנדרסון, שחקן שנשלף מהספה בביתו בחודש דצמבר לאחר שנחתך משלוש קבוצות שונות בחצי השנה שקדמה לכך.

מצד שני, חזינו גם בכמה עונות טובות למדי של רצים – סייקוואן בארקלי חלף על פני 2000 יארד כוללים וקבע שיא לשחקן בשנתו הראשונה, אם כי קבוצתו הפסידה 11 משחקים; זיק אליוט, המולטי מיליונר הטרי, הוביל שוב את הליגה ביארדים, ודאלאס שלו זכתה באליפות הבית ואף ניצחה משחק פלייאוף; וכמובן טוד גרלי, לפחות עד הפציעה, צבר יארדים וט"ד בקצב היסטורי שהכניס אותו לשיחות ה-MVP המוקדמות של העונה, בקבוצה שכמובן הגיעה כל הדרך לסופרבול 53.

אז מה נכון? מי צודק? האם הצלחה ואפקטיביות של משחק ריצה תלויות ברץ, בקו שחוסם לו, בבוקס שמולו, במאמן שלו? ובכן, התשובה ההגיונית כנראה תהיה – קצת מהכל. מה תהיה התשובה של המספרים ומאלפיהם? משהו דומה.

ג'וש הרמזמאייר מאתר 538 בדק והסיק שתי מסקנות עיקריות. ראשית, צבירת היארדים של התקפת ריצה תלויה כמעט לחלוטין במרחק מקו השער ובכמות המגנים בתוך הבוקס. שנית, כמות המהלכים שהורצה על הקרקע מתוך 11 פרסונל (רץ אחד, טייט אנד אחד) נמצאה כבעלת קשר ישיר לכמות הריצות מול בוקס של שישה שחקנים ומטה. לתוצאה זו ישנם לפחות שני הסברים אפשריים: קבוצות הליגה, ככלל, מספיק חכמות כדי להריץ את הכדור מתוך 11 פרסונל כשכמות החוסמים שלהן מתאימה לכמות המגנים בבוקס; או שכמות המגנים בבוקס מושפעת מאוד מכמות הרסיברים שעולים למגרש ומהמערך ההתקפי, מה שכמובן תלוי לחלוטין בפלייקולר.

מצא את ההבדלים

אז למה כן לרוץ?

לבסוף, המטרה במשחק היא ניצחון. וכדי לנצח, צריך להיות יעילים על פני מכלול מסוים של מהלכים (דרייב) או מכלול מסויים של דרייבים. אז כן, לפעמים ישנו צורך בהקרבת הפוטנציאל של מהלך אחד על מנת לשמור על זה של שאר המהלכים. אנחנו נמצאים בעולם שבו שלושה-ארבעה כישלונות רצופים יובילו לאיבוד כדור, כך שאי אפשר באמת למסור לארבעים יארד באוויר בכל מהלך, אף על פי שיעילות המסירה הממוצעת עולה יחד עם העומק שלה. זהו הטיעון הכללי – ישנן כמה סיבות יותר נקודתיות למה ומתי כן יש צורך במשחק ריצה יעיל.

משחק הריצה זוכה ביתרון כשלא צריך הרבה יארדים

כאשר חסר יארד או שניים לדאון ראשון, או בתוך הרד זון, רעיון השטח מאבד מהרלוונטיות. המסירה אמנם מנצלת הרבה יותר שטח, אבל אותו שטח קטן באופן טבעי ברד זון – או שפשוט אין בו צורך כאשר המרחק להמרה הוא קצר. לפעמים השטח המוגבל שמשחק הריצה תוקף הוא בדיוק מה שצריך כדי להמשיך את הדרייב, ולפעמים המצב במשחק פשוט מאלץ אותך להזיז את ההגנה מהדרך בעצמך במקום לנסות למתוח אותה וליצור בה חורים לזרוק לתוכם.

על יתרון צריך גם לשמור

כידוע, הרצת הכדור כמעט בהכרח תוביל להמשך תקתוק שעון המשחק לאחור, בעוד ניסיון מסירה לא בדיוק מבטיח זאת. קבוצות שמובילות ישמחו להוריד את השעון כמה שיותר, ובשביל זה יש צורך במשחק ריצה אפקטיבי. הרצץ הכדור גם מורידה באופן די משמעותי את הסיכוי לאיבוד כדור, ממנו כדאי להימנע בכל מצב אבל במיוחד כאשר מנסים לשמור על יתרון. כמובן, בזבוז השעון הוא המטרה העיקרית כשהקבוצה כבר מובילה בהפרש גבוה או מתקרבת לסוף המשחק. אין טעם בהשמת דגש על הורדת השעון כאשר היתרון עדיין לא בידיך, אלא אם אתה אנדרדוג במשחק ומעוניין להשאיר את היריב מחוץ למגרש כמה שיותר. וגם אז, חשוב לזכור שמטרת המשחק היא לצבור יותר נקודות מהיריבה, והדרך הקלה יותר לצבור נקודות היא באוויר – גם אם מסתכנים באיבוד כדור.

הצד המנטלי

שחקנים לא מעטים יעידו שככל שהם חוסמים טוב יותר לריצה, שאר המשחק הופך להיות קל יותר עבורם. שחקנים אחרים יגידו גם שהם מאוד נהנים ממהלכי ריצה, בהם מתאפשר להם לדחוף ולהרביץ לשחקני ההגנה. כמובן, אין שום ראיות חותכות להשפעה של משחק הריצה על משחק המסירה, כך שהתחושה של השחקן לא באמת משנה את התוצאות של הקבוצה על פניו. אבל חשוב לזכור ששחקן שמח יותר שנהנה יותר מזמנו בקבוצה, עוזר מאוד לקבוצה באספקט אחד חשוב – האווירה. ניצחונות אמנם משמחים יותר מכל דבר אחר, אבל מצד שני, פוטבול הוא משחק מלא ברנדומליות. הפסדים כואבים, שוברי לב ואף מבלבלים לא פוסחים על אף קבוצה. חשוב לשמור על חדר הלבשה חזק ומרוצה, שכן חדר הלבשה תשוש מנטלית עלול להתפרק במהירות לאחר הפסד מתסכל כזה.

שמירה על איזון

לא צריך להריץ את הכדור חצי מהזמן כדי לשמור על התקפה מאוזנת, אבל כן יש צורך מסויים במשחק הקרקע על מנת להשיג מטרה זו. השטח הקטן והמוגבל יחסית הוא עדיין שטח על המגרש, כך שאין שום סיבה להשאיר אותו נקי ולא לחפש להתקדם דרכו. בנוסף, ריצה היא כמובן מאליו סוג מהלך שונה ממסירה, ומכאן המשימות של ההגנה שונות לחלוטין במהלך ריצה – ישנה תועלת רבה בהרצת מהלכים "שוברי שגרה" עבור ההגנה, כדי למנוע ממנה להזניח לגמרי את איום הריצה. מהפכת השלשות בכדורסל היא די מקבילה למהפכת המסירה ב-NFL – וגם בכדורסל, קבוצות טובות יזרקו מדי פעם מחצי מרחק, לפחות מספיק כדי לגרום להגנה לכבד גם את האיום הזה.

פליימייקרים

למרות הנפילה הברורה בערכם ומעמדם, כמה מהספורטאים המלהיבים בעולם עדיין משחקים בעמדת הראנינג בק. שחקנים לא מעטים בעמדה הזו מסוגלים ליצור מהלך גדול מכלום (או ממעט). או בקיצור, פליימייקרים. פוטבול הוא משחק מאוד אסטרטגי ומאוד קבוצתי, אבל כמו בכל ענף, גם בו יש חשיבות לשחקנים נהדרים. לפעמים פשוט צריך לתת להם את הכדור ושיעשו איתו מה שהם יודעים הכי טוב. אפילו אם מדובר ברצים, זה לא באמת יכול להיות כל כך נורא.

עשה מה שאתה טוב בו

הלוס אנג'לס ראמס של 2018 הריצו את הכדור טוב יותר משבערך חצי ליגה מסרה אותו. כמובן שמדובר בדוגמת קיצון שקשה מאוד לשחזר, אבל זו כן המחשה לא רעה של קבוצה שפשוט לא מצאה סיבה להימנע באופן פעיל ממה שהיא הייתה טובה בו. כמובן, במצבים נייטרלים (דאונים מוקדמים, לא ביתרון או בפיגור גדול) הראמס עדיין היו קבוצה שמסרה את הכדור יותר מרוב קבוצות הליגה. אבל אם משחק הריצה שלך באמת טוב כל כך, ואם היריבה מאפשרת לך את הריצה, אין סיבה להימנע מהרצת הכדור עד שהיא כבר לא רלוונטית.

לשחקנים כמוהו חייבים לתת את הכדור

לסיכום (או.. אמ;לק)

על רקע החוזה של זיק אליוט והשביתה של מלווין גורדון, הקונפליקט סביב ערכו וחשיבותו של משחק הריצה נמצא כעת בנקודת שיא. כמובן שמדובר בסוגייה מסובכת ואין בה שחור ולבן, כך שהפוסט הארוך הזה, ממש שעות לפני שהפוטבול חוזר לחיינו, נועד להביע ולנסות לבסס אחת ולתמיד את דעתי האישית בנושא.

משחק המסירה מתפתח ברציפות מאז המצאת המשחק והביא לכמה וכמה מהפכות בו – בעוד משחק הריצה נשאר עומד על כנו, פחות או יותר. לפי הראיות שיש לנו כיום – המסירה יעילה יותר, משיגה יותר נקודות וקורלטיבית יותר עם ניצחונות מאשר ריצה; משחק הריצה לא באמת עוזר למשחק המסירה בשום היבט מהותי, וגם לא מקדם את משחק הקרקע בהמשך משחק נתון; איכות משחק הריצה תלויה בעיקר בגורמים שאינם קשורים לאיש שנושא את הכדור.

כמובן שמשחק הריצה לא נכחד לחלוטין ולא יכחד לעולם. בכל זאת ישנן סיבות רבות להריץ את הכדור, אך הן לא מצדיקות השקעה משמעותית ברץ או בעוצר ריצה מהרמה הגבוהה ביותר, בוודאי אם זה על חשבון משחק המסירה. הן בטח לא מצדיקות בניית התקפה סביב רץ, ריצה באחוזים גבוהים בסיטואציות נייטרליות, או מיקוד ההגנה סביב עצירת משחק הריצה. משחק ריצה סביר, אולי אפילו טוב הוא חובה. מעבר לזה, זה כבר לוקסוס.

שישוב במהרה

אז עכשיו כשזה מאחורינו, הגיע הזמן להפסיק סתם לדבר על פוטבול, ולהתחיל לדבר עליו בזמן שאנחנו צופים בו. חג פוטבול שמח!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s